שנת יציאה: 1974

כוורת היא להקת רוק ישראלית שהוקמה בשנת 1973, והורכבה מדני סנדרסון (שכתב והלחין את רוב שיריה), גידי גוב, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר ויוני רכטר.

הלהקה, שהתאפיינה בסגנון רוק מלודי עשיר בהומור נונסנס ובשילוב מערכונים, זכתה להצלחה מסחרית גדולה ואף למעמד פולחני. היא פעלה עד 1976 והוציאה שלושה אלבומי אולפן: "סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן". לאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לקריירות עצמאיות והוציאו אלבומי סולו משלהם. סנדרסון וגוב המשיכו לשתף פעולה בלהקות גזוז ודודה.

על האלבום:

בשנת 1974 בחרה רשות השידור בלהקה לייצג את ישראל באירוויזיון 1974 בברייטון עם השיר "נתתי לה חיי", שתחת המעטה של שיר אהבה סטנדרטי כלל רמיזות פוליטיות כנגד שלטונה של גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית. העיבוד התזמורתי של השיר נעשה על ידי נעם שריף. באירוויזיון עצמו הופיעה הלהקה בשם "Poogy", שהיה שם קליט יותר. במהלך הביצוע באירוויזיון לא ניגן יוני רכטר עם הלהקה אלא ניצח על התזמורת, עקב תקנה המגבילה את מספר המופיעים על הבמה (לרבות נגנים, רקדנים או זמרי ליווי) לשישה. רכטר, שלא היה לו ניסיון קודם בניצוח, עבר לשם כך קורס מזורז אצל שלום רונלי-ריקליס, אדוארד אולארצ'יק ונעם שריף. הלהקה הופיעה בתחרות עם פלייבק שהוקלט מראש, ולמעשה רק התזמורת הגדולה ניגנה בשידור חי השיר הגיע למקום השביעי בתחרות והלהקה הוציאה לשוק האירופאי תקליטון הכולל שניים משיריהם בגרסאות אנגליות: "She Looked Me in the Eye" ("נתתי לה חיי") ו־"Morris and his Turtle" ("המגפיים של ברוך"). את המילים האנגליות לשני השירים כתב סנדרסון, ללא זיקה למילים העבריות המקוריות. תקליטון זה הופץ גם בישראל.

תחרות שירי האירוויזיון אמנם לא הביאה ללהקה הצלחה בעולם, אך דני סנדרסון זכה בתמלוגים נאים בעקבות העובדה שהשיר "נתתי לה חיי" זכה לגרסה בשפה הצרפתית, "Le Service Militaire" בביצועו של כוכב הזמר הצרפתי ז'ו דסאן. בישראל נחל השיר הצלחה מיידית, ובאפריל 1974 זכה להישג הנדיר של כניסה ישירה למקום הראשון במצעדי הפזמונים השבועיים של גלי צה"ל ושל קול ישראל. השיר הוביל את מצעדי הפזמונים במשך שבועות רבים, וגם נבחר כ"שיר השנה" במצעד השנתי תשל"ד של קול ישראל.

באוגוסט באותה שנה יצא האלבום השני של הלהקה, "פוגי בפיתה". בנוסף ל"נתתי לה חיי", כלל האלבום ברובו שירים מהאופרה "סיפורי פוגי" אשר לא נמצא להם מקום באלבום הראשון. כמו כן כלל האלבום גרסת כיסוי לשירה של להקת הנח"ל "הורה היאחזות", שעיבדו במקור סנדרסון ואולארצ'יק לכבוד כינוס של להקת הנח"ל. השיר בגרסת הלהקה זכה לאהדה רבה בהופעות והפך לחלק בלתי נפרד מתוכניות הלהקה. השיר החותם את האלבום, "הבלדה על ארי ודרצ'י", לא התקבל באהדה בהופעות[3] וביצועו החי נפסק עד להופעות האיחוד בשנת 1984. עם זאת, במצעדי הפזמונים זכה השיר להצלחה רבה יותר ודורג במקום התשיעי במצעד השנתי תשל"ד של קול ישראל.

על אף שהורכב מחומרים ישנים ברובו, התאפיין האלבום בצליל שונה מזה של קודמו. חברי הלהקה החלו מתנסים בכלי נגינה שונים שבלטו בסצנת הרוק המתקדם הבריטית של התקופה, כגון גיטרות 12 מיתרים, מלוטרון, מוג, אורגן האמונד וחלילית. כמו כן, לראשונה לוותה הלהקה במוזיקאים חיצוניים: בשיר "לאמור א'לאבי" ניגן המוזיקאי אברהם סאלמן על קאנון, השירים "נתתי לה חיי" ו"התמנון האיטר" בוצעו בליווי תזמורת, וב"שיר המחירון" שרה מקהלה שהורכבה בעיקר מחברי הלהקה ובנות זוגם, בשם "מקהלת השפלה".

בעקבות האלבום זכתה כוורת בפעם השנייה בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל. פרט ל"נתתי לה חיי" ו"הבלדה על ארי ודרצ'י" צעדו במצעדי הפזמונים גם השירים "שיר המחירון" ו"משה כן משה לא" מהאלבום, וזכו גם הם להצלחה.

***

"איבדנו את הזהות המוזיקלית שלנו": חברי כוורת חושפים את הסיבות לפירוק

קובי אוז | מעריב אוןליין | 30.5.2018

פה קבור הכלב: מה הפך את כוורת ללהקה הישראלית הכי גדולה אי פעם

נדה מנוחין | וואלה | 31.7.2020

ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה…להמשך קריאה >>

שנת יציאה: 1973

כוורת היא להקת רוק ישראלית שהוקמה בשנת 1973, והורכבה מדני סנדרסון (שכתב והלחין את רוב שיריה), גידי גוב, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר ויוני רכטר.

הלהקה, שהתאפיינה בסגנון רוק מלודי עשיר בהומור נונסנס ובשילוב מערכונים, זכתה להצלחה מסחרית גדולה ואף למעמד פולחני. היא פעלה עד 1976 והוציאה שלושה אלבומי אולפן: "סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן". לאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לקריירות עצמאיות והוציאו אלבומי סולו משלהם. סנדרסון וגוב המשיכו לשתף פעולה בלהקות גזוז ודודה.

על האלבום:

בפברואר 1973 החלו חברי ההרכב בחזרות לקראת המופע "סיפורי פוגי".[15] במרץ באותה שנה הקליטו שני שירים ראשונים באולפני קולינור: "שירות עצמי" ו"לא ידענו מה לעשות". שניהם יצאו על גבי תקליט שדרים באפריל של אותה שנה, ולא זכו להצלחה או להתעניינות של מפיקים וחברות תקליטים.[16] חברי הלהקה פנו לחברת ההפקות "הגר" של אריק איינשטיין וצבי שיסל, אך אלו החליטו שהלהקה אינה מתאימה להם.[17]

ביום העצמאות תשל"ג נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שבו התמודדו באותה שנה שניים מחברי הלהקה: גידי גוב, ששר את השיר "יעלה ויבוא", ואפרים שמיר, ששר עם ירדנה ארזי וחנן יובל את השיר "ליל חניה". מטרתם העיקרית הייתה למשוך את תשומת ליבם של מפיקים למען קידומה של הלהקה. במהלך הפסטיבל יצר המפיק אברהם דשא (פשנל) קשר עם גוב, ואחר כך עם הלהקה כולה. חברי הלהקה השמיעו לפשנל את השיר "פה קבור הכלב", והוא מצידו התלהב וציין שלדעתו מדובר בחומר המוזיקלי הטוב ביותר ששמע מאז שעבד עם להקת התרנגולים. הוא הסכים להחתימם על חוזה הקלטות, בתנאי שיוותרו על המבנה השאפתני של אופרת הרוק לטובת תוכנית רגילה שתורכב משירים ומערכונים. דרישתו של פשנל הביאה למחלוקת בין חברי הלהקה, ואחדים מהם התעקשו על שימורה של האופרה. לבסוף נעתרו חברי הלהקה לבקשתו, ובהשפעת המבנה של תוכניות להקת הנח"ל, שכללו שירים ומערכונים, כתבו סנדרסון וגוב מערכונים קצרים שיצרו קשר בין השירים.

לאחר תקופה של חזרות על המופע החדש ערכו חברי הלהקה ב־7 ביוני 1973 הופעת הרצה בבית המורה בתל אביב. ההופעה זכתה לביקורות חיוביות, ולאחריה נערכה ב־14 ביוני עוד הופעת ניסיון בבית העם שברשפון. ב־15 ביוני נערכה הופעת הבכורה הרשמית של המופע "סיפורי פוגי", שהתבסס על שילוב בין שירים ומערכונים מפינות פוגי בתוכנית "ממנו אלייך" ומאופרות הרוק שתוכננו. הופעה זו לא התקבלה באהדה בקרב הקהל, ורבים מהצופים עזבו במהלכה. גם ההופעות האחרות בחודש הראשון של המופע לא זכו להצלחה רבה.[20] המפנה הגיע לאחר כמה שבועות, כששודרה במבט לחדשות כתבה על הלהקה ובה הושמע השיר "פה קבור הכלב". כתבה זו הביאה לחשיפה רבה ללהקה, וחבריה החלו להופיע בתדירות של כשלושים הופעות בחודש.

במקביל להופעות, החלו חברי כוורת בהקלטת שירים לקראת אלבום הבכורה של הלהקה, באולפני טריטון של טומי פרידמן. ההקלטות נמשכו עד סוף ספטמבר 1973. ביוני 1973 התפרסם תקליט השדרים "פה קבור הכלב". השיר צעד שבועות אחדים במצעד הפזמונים השבועי של גלי צה"ל, אך גם הוא לא זכה להצלחה רבה. לעומת זאת, שני תקליטי השדרים שיצאו אחריו, "המגפיים של ברוך" ו"שיר המכולת", היו להיטים גדולים והגיעו למקום הראשון במצעדי הפזמונים של גלי צה"ל ושל קול ישראל. בספטמבר 1973 נערכו מצעדי הפזמונים השנתיים של הגל הקל ושל גלי צה"ל. הרפרטואר המוכר של כוורת כלל אז רק מספר תקליטי שדרים, אך למרות זאת זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" בשני המצעדים. השיר "המגפיים של ברוך" היה להיט גדול, וזכה בתואר "שיר השנה" בשניהם.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, וחברי הלהקה גויסו למחלקת ההווי והבידור של צה"ל. במהלך המלחמה הופיעה הלהקה פעמים רבות בבסיסים ברחבי ישראל, חלקן במשותף עם להקת הנח"ל. במסגרת ההופעות נוסף לרפרטואר הלהקה הלהיט "יו יה", שיר הבנוי ממקבץ סיפורים קצרים המתבססים על משחקי מילים, מאפיין מרכזי בכתיבתו של סנדרסון. את השיר כתבו סנדרסון ואולארצ'יק והלחינו סנדרסון וקלפטר, והוא נחשב לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. השיר הגיע בחודש דצמבר למקום הראשון במצעד הפזמונים של קול ישראל, ובמצעד השנתי של התחנה לשנת תשל"ד דורג במקום השלישי.

בנובמבר יצא אלבומה הראשון של הלהקה, "סיפורי פוגי". שמו נבחר במטרה לקדם את המופע של הלהקה, שנקרא גם הוא כך.[24] האלבום הניב מספר להיטי ענק כמו "המגפיים של ברוך", "פה קבור הכלב", "שיר המכולת", "ביום ובלילה", "שירות עצמי" "ילד מזדקן", "למרות הכול", "נחמד" ו"יו יה". האלבום מכר 70,000 עותקים תוך זמן קצר, כמות חסרת תקדים בישראל עד אז. עד סוף שנות השמונים נאמדו מכירותיו בכ־140,000 עותקים.

ב־27 בדצמבר 1973 זכתה כוורת בפרס כינור דוד בתואר "הצגת הבידור של השנה". סנדרסון זכה בטקס זה בתואר "מלחין השנה".

***

"איבדנו את הזהות המוזיקלית שלנו": חברי כוורת חושפים את הסיבות לפירוק

קובי אוז | מעריב אוןליין | 30.5.2018

פה קבור הכלב: מה הפך את כוורת ללהקה הישראלית הכי גדולה אי פעם

נדה מנוחין | וואלה | 31.7.2020

ילדים מזדקנים ושיעורי מולדת, שירים בלי דגל ומגפיים ומכנסיים שקונים קומפלט: עם הומור משוגע וסירוב לפאתוס, צליל מובחן ומורשת מפוארת, הייתה כאן להקה אחת ששפכה חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה. לכן אנחנו כל כך אוהבים אותה…להמשך קריאה >>

שנת יציאה: 1972

אחרית הימים הייתה להקת רוק ישראלית שפעלה בין השנים 1971–1972. הלהקה הייתה חלוצית בחיבור בין טקסטים גבוהים בעברית לבין רוק, ובקירוב הרוק הישראלי לסטנדרטים של הפקה וביצוע שהיו דומיננטיים במוזיקה הבינלאומית באותן שנים. חבריה היו זהר לוי, גבי שושן, אלי מגן, יצחק קלפטר ומירי אלוני.

המתופף והמלחין זהר לוי הקים באוגוסט 1971 את להקת "אחרית הימים" עם שילוב של יוצאי להקות צבאיות ולהקות קצב. לוי עצמו היה כבר אז אחד המוזיקאים הבולטים בפופ הישראלי לאחר שהנהיג בסוף שנות ה-60 את הרכב "זהר השביעי", ניגן בהקלטות של "החלונות הגבוהים", ו"השלושרים" והיה חבר בלהקת "כיף התקווה הטובה" לצד ג'וזי כץ, חנן יובל והגיטריסט שלמה מזרחי. באותן שנים הרבה לוי לשתף פעולה עם התמלילן והמחזאי חנוך לוין ("מצילתיים", "אני בדרכי למוסד הסגור"), וב-1970 הלחין את כל שירי המחזה השערורייתי של לוין "מלכת אמבטיה". לאחר שפרש מ"כיף התקווה הטובה" בעקבות חילוקי דעות בינו לבין כותב החומר של הלהקה שמוליק קראוס, פנה לוי להקמת להקה משלו. הוא צירף אליו פליט נוסף מ"כיף התקווה הטובה" – נגן הבס והזמר אלי מגן ואת החייל יצחק קלפטר, מי שהקים את "הצ'רצ'ילים" וניגן ב"הסגנונות" של עוזי פוקס. באותו הזמן עדיין שירת יצחק קלפטר בצוות הווי סיני, ולוי ומגן המתינו חודשיים לשיחרורו מתוך מחשבה לעבוד יחד בהרכב של שלישייה.

רביעית להצטרף הייתה הזמרת מירי אלוני, שהתפרסמה ככוכבת להקת הנח"ל. אלוני פנתה אל לוי בבקשה שיכתוב לה שירים, ולאחר ששמעה על רעיון הלהקה הציעה את עצמה כזמרת מובילה והתקבלה. לאחר זמן קצר של חזרות צורף גם הזמר והגיטריסט יוצא להקות הקצב גבי שושן, לשעבר חבר שלישיית "השוקולדה" שזכה שנה קודם לכן לתהילה כשמילא את תפקיד ברגר במחזמר "שיער".

אלוני, שהסתייגה מהצליל הכבד של "אחרית הימים", פרשה עוד לפני שנשלמו הקלטות האלבום והשתתפה רק במעט מהופעותיה של הלהקה. את מקום הזמר המוביל בשירים בהם היא נעדרת ממלאים מגן ושושן ("התעמלות בוקר").

בשנת 1972 צברה הלהקה תארים רבים, כגון להקת השנה האזרחית במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל, להקת השנה בגלי צה"ל, להקת השנה של שבועון "להיטון" ו"פרס כינור דוד". למרות איכויותיה הגבוהות של הלהקה, היא לא הצליחה למשוך קהל ולכן החליטו חבריה לפרקה.

באותה תקופה ניסה אריק איינשטיין להציל את הלהקה בכך שהזמין אותה להופיע במשותף עמו, במופע בו הופיעה הלהקה לבד וכלהקת הליווי שלו. לאחר חצי שנה ירד המופע מהבמה, לאחר שנחל הפסדים כספיים. איינשטיין הקליט עם הלהקה את השיר "מיידלע" אותו כתב יחד עם קלפטר ללחן של השיר "היא תבוא" מאת מיקי גבריאלוב.

למרות פעילותה הקצרה של הלהקה וכשלונה המסחרי, היא הותירה להיטים רבים כמו "פתחי לי את הדלת", "העץ הוא גבוה" ו"יש לי יום הולדת", שבו השתתפו אריק איינשטיין וצבי שיסל בקולות.

במאי 2007 הועלה מופע איחוד "חד-פעמי" של ארבעה מחברי הלהקה במועדון צוותא בת"א במסגרת ערב מחווה למירי אלוני. במופע לא השתתף זוהר לוי, לאחר שסירב לפנייתה של אלוני, לטענתה.

באוקטובר 2010 הודיעו מגן ושושן על חזרתם לבמה בשימוש שמה המקורי של הלהקה. בהופעות הם ביצעו שירים מתקופת הלהקה ומקריירות הסולו שלהם. זוהר לוי טען שלא עודכן לגבי תוכנית האיחוד, אלוני לא קיבלה הצעה להשתתף, וקלפטר שקיבל פנייה משושן ומגן סירב להשתתף. ב-2016 נפטר שושן ושלוש שנים אחריו נפטר לוי.

משתתפים:

זהר לוי – תופים
גבי שושן – שירה, גיטרה
אלי מגן – שירה, בס
יצחק קלפטר – גיטרה, שירה
מירי אלוני – שירה
אלונה טוראל – פסנתר ב"הנסיכה"
אריק איינשטיין וצבי שיסל – קולות רקע ב"יש לי יום הולדת"

***

  ביקורת על האלבום מפי אוהד עזרתי, באתר "מתקדם" >>

  ביקורת על אחרית הימים באתר 'השרת העיוור' >>

  איל רוב, אחרית הימים בת 40: הצדעה ללהקה שלא הייתה כמוה באתר וואלה >>